יום הזיכרון הוא אחד הימים הכי קשים בשנה ומרגיש שכל שנה הוא הופך ליותר ויותר קשה. אנחנו עם שחווה הרבה כאב. עם חזק, אבל עם נפש מדממת. ועם כל מה שעובר על הנפש, בעיקר בשנים האחרונות, יום הזיכרון יכול להיות עוד ענן מאוד מאוד כבד על הגוף והנפש.
שלא לדבר על המעבר החד והלא סביר מבחינת הנפש מעצב יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות. זה ממש יום מניה דיפרסיה לאומי וזה מטלטל.
לא מעט אנשים מתקשים לצאת מהאבל האישי או הלאומי או גם וגם אחרי יום הזיכרון. אז הכתבה הפעם באה לעזור להתמודד עם תחושות הנפש המורכבות ביום המיוחד הזה ולמצוא דרכים בתנועה ובמחשבה לוויסות הגוף והנפש, כלומר, להיות נוכחים ביום העצוב הזה, לחוות אותו ולכאוב אותו, אבל לעזור לעצמנו לא לשקוע ולהישאב לתוכו בצורה שתקשה עלינו לתפקד או לחזור לעצמנו.
חשוב לציין שהרעיון הוא לא להעביר את הכאב או להתעלם ממנו, אלא לחוות אותו בצורה מווסתת ועדינה יותר לנפש שגם ככה חווה קשיים לא פשוטים בשנים האחרונות.
ניעור גוף : ניעור גוף הוא דרך מעולה לנער מהגוף והנפש כאב חזק מדי, לשחרר את הגוף ולאפשר לו להרגיש כאב ובו זמנית גם להיות בתפקוד, ללטף ולהרים את הנפש. כחלק מהניעור, שלבו גם הנפת ידיים מעלה וניעור של הידיים כשהן מורמות ברגע של קושי נפשי, פשוט עמדו ונערו את הגוף, את כל הגוף, במשך כדקה. אתם תרגישו אחרי זה הקלה.
קפיצות קלות : בדומה לניעור הגוף, גם הקפיצות משחררות את הגוף ומכניסות בו חיות ביום של אבל, אובדן וזיכרון של אלו שכבר לא בחיים. הקפיצות מעירות של הגוף ומשחררות דריכות. שימו לב שהקפיצות לא גבוהות. מדובר בקפיצות קטנות, עם ניתוק קל ביותר מהקרקע ואפילו ללא ניתוק כל כף הרגל.
סיבובי אגן : כשהגוף דרוך, מודאג ועצוב, האגן עלול להינעל וזה משפיע על כל הגוף, גם על פלג הגוף העליון וגם על פלג הגוף התחתון. אם האגן, שנמצא במרכז ומחבר בין פלג הגוף העליון והתחתון, נעול או מקובע, הגוף יהיה במצב נעילה ויהיה קשה יותר להתמודד עם העצב. לכן, כל כמה זמן, בצעו סיבובי אגן גדולים ואיטיים. לא לשכוח לנשום תוך כדי.
עמידה על רגל אחת : יום הזיכרון הוא יום בו אנחנו לגמרי יוצאים משיווי המשקל הפיזי והנפשי, היום הזה מטלטל וזה מתבטא גם בגוף. כשאנחנו יוצאים מאיזון, אחת הדרכים הפשוטות והנהדרות להחזיר את הגוף לאיזון, זה לעמוד על רגל אחת ולהחזיר לגוף ולנפש את קו האמצע ואת היציבות. עמדו על רגל אחת במשך כדקה ובצעו נשימות עמוקות ורגועות תוך כדי. לא לשכח גם את הרגל השנייה.
תנו לכאב להיות מחשבה : הרבה פעמים כשאנחנו נזכרים בדברים עצובים וכואבים אותם, אנחנו ממש חווים אותם בגוף, כאילו הם קורים בזמן הווה. יום הזיכרון מצית בנו את הזיכרונות ומציף אותנו. הכאב חודר לגוף, משדר למוח והחוויה הופכת להיות אמיתית וחיה, כאילו הכל קורה כאן ועכשיו, למרות שמדובר בזיכרון. כשאתם מרגישים את הכאב מתעצם מדי או כואב מדי, אמרו לעצמכם שמדובר במחשבה ולא במשהו שכרגע בזמן הווה באמת קורה. למשל, לומר לעצמנו, אני חושבת עכשיו על כאב המשפחות השכולות, ועל אלו שהלכו מכאן בזמן שהגנו עלינו ובזמן שטבחו בהם. זאת מחשבה בלבד ולא משהו שקורה עכשיו, בזמן הווה, ואני כואבת את הכאב, אך המחשבה תחלוף וכשהיא תחלוף, ארגיש הקלה בגוף. זאת רק מחשבה.
