אנחנו רגילים לחשוב שאימון כושר טוב הוא אימון שבו הצלחנו, התנועה הייתה מדויקת, שיווי המשקל נשמר והתרגיל נראה בדיוק כפי שהתכוונו. אלא שמחקר בתחום הלמידה המוטורית מציע רעיון כמעט הפוך והוא, שלפעמים דווקא האימון שבו אנחנו טועים יותר הוא זה שמלמד את המוח יותר. אז אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות להיות מושלמים באימון ולהתחיל לתת לגוף לפתור בעיות.
תארו לעצמכם שני אנשים שלומדים מיומנות חדשה. הראשון מבצע אותה שוב ושוב בדיוק באותם תנאים. אותה נקודת התחלה, אותו קצב, אותו מרחק. אחרי כמה ניסיונות הוא כבר נראה מצוין. התנועה חלקה, מספר הטעויות יורד ויש תחושה ברורה, הוא למד. האדם השני מקבל משימה הרבה יותר ״מעצבנת״. בכל פעם משנים לו משהו. פעם המרחק שונה, פעם המהירות, פעם הסדר. הוא טועה יותר, מהסס יותר ונראה פחות מיומן. אם היינו צריכים לבחור מי מהם עבר את האימון טוב יותר, סביר להניח שהיינו בוחרים בראשון. מבחינת נראות, הוא נראה הרבה יותר טוב ומיומן, אבל ייתכן מאוד שדווקא השני למד יותר. להצליח באימון וללמוד באימון הם שני דברים שונים. מה המוח הכי אוהב? שגם נפתור בעיה.
אנחנו נוטים לחשוב על תנועה כעל פקודה. המוח אומר ליד להתרומם, והיד מתרוממת. הוא אומר לרגל לצעוד, והרגל צועדת. בפועל, הסיפור מורכב בהרבה. בכל פעם שאנחנו מבצעים פעולה, מערכת העצבים מייצרת מעין תחזית לגבי מה שעומד לקרות. כמה כוח יידרש? לאן האיבר יגיע? מה תהיה התוצאה? אבל אז מגיע ״העולם האמיתי״. היד הגיעה רחוק מדי, הגוף איבד מעט שיווי משקל, המשקל היה כבד מהצפוי ובעצם, נוצר פער בין מה שהמערכת ציפתה שיקרה לבין מה שקרה בפועל.
בחלק ממנגנוני הלמידה המוטורית, מידע על השגיאה מאפשר למערכת לעדכן את הפעולה הבאה. מחקרים בתחום מדגישים שטעויות יכולות למלא תפקיד חשוב בלמידה. כלומר, כשאנחנו טועים, המוח לא מקבל רק את המסר ״נכשלת״, הוא מקבל נתונים שמלמדים איך להתמודד עם קושי שנוצר. דווקא אימון כושר שנראה מצוין, יכול להיות אימון פחות טוב. גם אימוני כושר שחוזרים על עצמם לאורך זמן, הפאימונים פחות מלמדים.
אנחנו מודדים אימונים לפי מה שאנחנו רואים בזמן האימון, למשל, אם מתאמן הצליח לבצע 10 חזרות, כפי שהמאמן או המאמנת הגדירו כמטרה, זה מעולה. אבל יכול להיות מצב שבו האימונים עצמם נראים טוב ואנחנו כמתאמנים נראים מצויין, אבל יתכן שזה אימון שבו נראנו טוב, אבל למדנו פחות.
יש תנאי תרגול שיכולים לגרום לביצועים בזמן האימון להיראות טובים מאוד, אבל לתת יתרון קטן יותר כשבודקים את האדם מאוחר יותר. ולעומתם, תנאים שמקשים על הביצוע במהלך האימון עשויים, במצבים מסוימים, לשפר את השימור של המיומנות.
אז מה הכי נכון? לשלב בין השניים. כלומר, גם לבצע תרגול שמוכר לנו ואנחנו מבצעים אותו כבר בצורה מדוייקת וטכניקה מעולה יחד עם תרגילים שמאתגרים אותנו ברמת הלמידה של הגוף. למשל בתרגול יוגה, יש מגוון תרגילים רחב עם אתגרים משמעותיים ופוזיציות מגוונות. כל מאמנת מביאה לאימון את העולם שלה ויתכן שבאימון יוגה של מאמנת אחת ניראה מעולה ונבצע את התרגילים בצורה מאוד מרשימה ופוטוגנית ובאימון יוגה אחר עם מאמנת אחרת, ניתקל בקשיים משמעותיים אפילו כבר ממש בתחילת התרגיל שאליו אנחנו לא מורגלים. וזה מצויין, ככה מתבצעת למידה.
בחדר הכושר הרצפה ישרה, המשקולת שוקלת בדיוק אותו דבר בכל חזרה, אנחנו יודעים מתי מתחיל התרגיל ואנחנו יודעים מה תהיה התנועה הבאה. אבל החיים הם מערכת פתוחה. המדרכה לא תמיד ישרה, הילד שאנחנו מרימים זז, השקית כבדה יותר בצד אחד או שמישהו נתקל בנו. אנחנו עייפים. ממהרים.
כשמתאמן מבצע פעולה או תנועה לא בדיוק כפי שהתבקש. יכולה להגיע הוראה: ״לא ככה״, ״עוד קצת שמאלה״ וכו.. לפעמים התיקון כמובן חיוני והכרחי, במיוחד כשיש עניין של בטיחות או כשהמתאמן בכלל לא מבין את המשימה או מבצע אותה בצורה שעלולה לפגוע בו. אבל אם אנחנו מתקנים כל סטייה לפני שהמתאמן קיבל הזדמנות להתמודד איתה, אנחנו עלולים לקחת ממנו חלק מהבעיה שהמערכת שלו אמורה לפתור בעצמה, לקלוט בעצמה ולפענח אותה. לפעמים עדיף לתת למתאמן זמן להתמודד לבד, לפני הערת התיקון.
זה כמו שאם בכל צומת מישהו אומר לנו בדיוק לאן לפנות, נגיע מהר מאוד ליעד. אבל כשניסע לבד, יתכן שלא יהיה לנו מושג איפה אנחנו. אז אולי כדאי שגם המתאמנים עצמם יחקרו את הגוף ואת אופן ביצוע התרגיל ולא רק יסתמכו על הוראות המאמן או המאמנת.
אבל חשוב לציין, שיותר טעויות אינן תמיד יותר למידה.
קל מאוד לקחת את הרעיון הזה צעד אחד רחוק מדי. אם טעות יכולה ללמד, אולי כדאי להפוך כל אימון לקשה ככל האפשר. אבל זה לא עובד ככה, כמובן. האתגר צריך להתאים גם למורכבות המשימה וגם לרמתו של המתאמן. אם המשימה פשוטה מדי, היא עשויה לספק מעט מאוד מידע חדש. אם היא קשה מדי, האדם עלול לייצר כל כך הרבה שגיאות שהמידע כבר לא שימושי.
הרעיון הוא להגיע למצב שבו המשימה קשה מספיק כדי לדרוש הסתגלות, אבל עדיין ניתנת לפתרון. אפשר לקרוא לזה האזור שבו אנחנו עדיין מצליחים, אבל לא כל הזמן או לפחות, צריכים לארגן את הגוף בצורה אחרת ונכונה כדי להצליח.
אז איך נראה אימון שנותן מקום לטעויות?
הוא לא חייב להיראות מסוכן או כאוטי. אפשר לקחת פעולה שהמתאמן כבר יודע ולשנות פרט קטן, למשל, לבצע אותה בקצב אחר, לשנות מעט את המרחק, לשנות את סדר התרגילים, להגיב לסימן במקום לדעת מראש מה הפעולה הבאה, להשתמש במשקל מעט שונה או לבצע תנועה מוכרת מנקודת התחלה אחרת. בשיווי משקל אפשר לשנות בהדרגה את בסיס התמיכה או להוסיף משימה נוספת שמתאימה לרמת המתאמן. המטרה היא לא לגרום לכישלון, אלא לגרום למערכת לשאול שוב ושוב איך לבצע, איך לפתור.
יש משהו מאוד נעים באימון שבו אנחנו יודעים בדיוק מה עומד לקרות. אותו תרגיל. אותו סדר. אותו משקל. אותו קצב. ואנחנו משתפרים בו. אבל ייתכן שבשלב מסוים אנחנו כבר לא מאמנים את היכולת לפתור בעיה, אלא את היכולת לבצע פתרון שכבר למדנו.
וזאת, אולי, הסיבה שטעויות ראויות למקום אחר באימון שלנו. לא כמשהו שצריך לחפש בכל מחיר, לא כהוכחה שהאימון היה מוצלח, ובוודאי לא כתחליף לטכניקה ולבטיחות. אלא כלמידה.
בפעם הבאה שמשהו באימון לא יוצא בדיוק כפי שתכננתם, לפני שאתם ממהרים למחוק את הטעות, נסו לשאול את עצמכם, מה הגוף שלי למד עכשיו? תחקרו את הטעות. אולי אחת המטרות החשובות של אימון זה לא ללמד את הגוף לעולם לא לטעות, אלא להבין למה היתה טעות וללמד אותו מה לעשות כשהוא טועה.



