כולם מדברים על שעות הישיבה. אבל אולי אנחנו בכלל מסתכלים על הבעיה הלא נכונה.
אנחנו חיים בתקופה שבה הגוף שלנו עובד פחות קשה מאי פעם, אבל מתעייף יותר מאי פעם. רובנו כבר לא מרימים משאות כבדים, לא הולכים קילומטרים כדי להגיע לעבודה, ולא מבצעים עבודה פיזית מאומצת. ובכל זאת, דווקא בעידן שבו החיים הפכו נוחים יותר, אנחנו מתמודדים עם יותר כאבי גב, יותר כאבי צוואר, יותר עייפות, יותר ירידה בריכוז ויותר תחושת שחיקה.
ההסבר המקובל הוא שאנחנו יושבים יותר מדי, וזה נכון, אבל הבעיה האמיתית היא מה שישיבה ממושכת על כיסא מביאה איתה, וזה, הרגלים יושבניים שקורים אצלנו בגוף באופן אוטומטי.
בהסתכלות אחרת ועמוקה יותר, ניתן לומר שלא הישיבה שוחקת אותנו, החזרתיות שוחקת אותנו.
כשאנחנו חושבים על פציעות, אנחנו בדרך כלל מדמיינים עומס גדול: משקל כבד, תנועה חדה או מאמץ קיצוני. אבל הגוף האנושי לא נשחק רק מעומסים גדולים, הוא נשחק גם מעומסים קטנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
במהלך יום עבודה ממוצע אנחנו מבצעים אלפי פעולות כמעט זהות. היד נשלחת שוב אל העכבר, האצבעות מקלידות באותה תבנית, הראש פונה לאותו מסך, הכתפיים נשארות באותה תנוחה והעיניים ממוקדות באותה נקודה במשך דקות ארוכות. לכאורה, לא קורה שום דבר דרמטי, אבל בדיוק שם מתחיל הסיפור.
הגוף שלנו לא מגיב רק לעוצמת התנועה, הוא מגיב גם לכמות הפעמים שאנחנו חוזרים עליה. לעיתים דווקא אותן פעולות קטנות, שחוזרות על עצמן מאות ואלפי פעמים ביום, הן אלה שיוצרות עומס מצטבר על השרירים, הגידים והמפרקים.
המוח אוהב אוטומט. הגוף פחות.
המוח שלנו בנוי להיות חסכוני. כאשר פעולה חוזרת על עצמה שוב ושוב, הוא מפסיק להשקיע בה מחשבה מודעת ומעביר אותה ל״טייס אוטומטי״ וזה מנגנון מופלא שמאפשר לנו לעבוד, לנהוג, להקליד ולבצע משימות מורכבות בלי לבזבז משאבים מנטליים על כל פעולה.
אבל מה שנוח למוח, לא תמיד נוח לגוף.
ברגע שהתנועה הופכת לאוטומטית, השרירים עובדים באותו דפוס, המפרקים נעים באותם מסלולים, ורקמות מסוימות נושאות שוב ושוב את אותו עומס קטן. לא מדובר בשעות של מאמץ קיצוני, אלא, כאמור, באלפי חזרות כמעט בלתי מורגשות. וזאת בדיוק הדרך שבה עומסים מצטברים.
הגוף לא תוכנן לחזרתיות. הוא תוכנן לגיוון.
נהוג לומר שהגוף שלנו נועד לתנועה. אבל זו רק חצי מהאמת. הוא אכן נועד לתנועה, אבל לא פחות חשוב מזה, הגוף שלנו נועד למגוון של תנועות.
לאורך רוב האבולוציה האנושית לא היה יום שבו אדם ביצע בדיוק את אותה תנועה במשך שמונה שעות רצופות. הליכה, טיפוס, כריעה, נשיאה, הושטת יד, סיבוב, שינויי כיוון, שינויי מנח, כל אלה יצרו עומסים מגוונים שהתחלקו בין רקמות שונות בגוף.
היום אנחנו עושים בדיוק את ההפך. החלפנו מגוון בחזרתיות. לא בגלל שאנחנו עצלנים, אלא משום שכך בנוי עולם העבודה המודרני.
למה גם שעה של אימון לא תמיד מספיקה.
רבים מאיתנו עושים את הדבר הנכון. אנחנו יוצאים להליכה, מתאמנים בחדר הכושר, רצים או מבצעים כל סוג של פעילות גופנית וזה חשוב מאוד ואפילו הכרחי, ויש לכך יתרונות בריאותיים מוכחים ,אבל יש נקודה אחת חשובה שפחות מדברים עליה:
הגוף לא “שוכח” מה קרה במשך שמונה או תשע שעות בהן ישבנו, רק בגלל שהתאמנו שעה אחת. שעה של פעילות גופנית לא מוחקת יום שלם של חזרתיות תנועתית. לא משום שהאימון לא מועיל או לא יעיל, אלא משום שמדובר בשני דברים שונים.
האימון מוסיף תנועה. הוא לא משנה את העובדה שרוב שעות היום עברו כמעט ללא שינוי בדפוסי התנועה.
במילים אחרות, הגוף מושפע בעיקר ממה שאנחנו עושים ברוב שעות הערות שלנו, ולא רק ממה שאנחנו עושים שעה אחת ביום.
כשהגוף מפסיק להשתנות, גם המוח מרגיש את זה.
ההשפעה של עבודה יושבנית אינה מסתכמת רק בשרירים. מחקרים מצביעים על כך שישיבה ממושכת קשורה גם לירידה בערנות, לעייפות ולפגיעה בביצועים קוגניטיביים מסוימים אצל חלק מהאנשים. בנוסף, ישיבה ממושכת מפחיתה את פעילות השרירים הגדולים ברגליים ומשפיעה על זרימת הדם ועל חילוף החומרים.
מעבר למנגנונים הפיזיולוגיים, יש כאן גם היבט מעניין נוסף. כשהגוף כמעט ולא משנה תנוחה לאורך זמן, גם כמות המידע התחושתי שהוא שולח למוח מצטמצמת. אנחנו פחות זזים, פחות משנים מנח, פחות מפעילים אזורים שונים בגוף. יתכן שזה אחד הגורמים לכך שאנשים רבים מתארים את אותה תחושת כבדות שמגיעה בדרך כלל, בשעות הצהריים, אחר הצהריים, למרות שהם לא ביצעו עבודה פיזית, אלא פשוט עבדו בישיבה במשך זמן רב.
הבעיה מתחילה הרבה לפני שמופיע הכאב.
אחת הטעויות הגדולות היא לחשוב שכאב הוא נקודת ההתחלה. בפועל, כאב הוא, בדרך כלל, סימן לכך שהגוף כבר מתקשה לפצות על העומסים שהצטברו לאורך זמן.
ישיבה ממושכת היא האוייב השקט. הרבה לפני שכואב לנו, הגוף כבר הסתגל להרגלים שלנו. כל הגוף משתנה, השרירים עובדים אחרת, טווחי התנועה מצטמצמים, עומסים מתחלקים פחות טוב, תחושת העייפות מגיעה מוקדם יותר והריכוז יורד מהר יותר. אלה לא תהליכים שקורים ביום אחד, הם נוצרים בהדרגה.
אולי הגיע הזמן להפסיק להילחם בכיסא.
כבר שנים שאנחנו שומעים את אותן המלצות: לעמוד יותר, ללכת יותר, לעשות יותר ספורט. אלה המלצות נכונות, אבל הן לא עונות על השאלה החשובה באמת והיא, מה קורה בין לבין? ומה קורה במהלך שמונה שעות העבודה?
אולי העתיד של בריאות העובדים לא נמצא בעוד אימון כושר בערב, אלא בדרך שבה יום העבודה עצמו מתנהל. לא באמצעות הפסקות ארוכות, ולא באמצעות עצירת העבודה, אלא באמצעות יצירת יותר גיוון תנועתי במהלך העבודה, אפילו גיוון תנועתי של כמה שניות כל שעה או שעה וחצי, יותר שינוי ויותר מודעות בתוך שגרת העבודה עצמה. אפילו אם כל שעה ננער את הגוף במשך כמה שניות או נבצע מתיחות או פיתולים עם הגוף או הנפת רגל הצידה או כל פעולה אחרת שלא בשגרת יום העבודה, ניתן לגוף מתנה אדירה, מתנה שהוא לא רגיל לקבלה בזמן ישיבה ממושכת. הגוף לא מבקש מאיתנו מהפיכה, הוא מבקש שלא נשכח אותו ושלא נלך לאיבוד בתוך שעות על גבי שעות של ישיבה ממושכת.
לחשוב מחדש על יום העבודה.
אולי במקום לשאול כמה שעות אנחנו יושבים ביום, כדאי לשאול כמה שעות הגוף שלנו נשאר בדיוק אותו דבר. זה הבדל גדול בתפיסה.
בסופו של דבר, הבעיה מתחילה מהישיבה, אבל הישיבה מביאה איתה נזקים גדולים שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מהגוף וההתנהלות והאוטומט. הגוף האנושי שנבנה במשך מאות אלפי שנים כדי להסתגל לסביבה משתנה, מוצא את עצמו בעולם שבו כמעט שום דבר לא משתנה במשך רוב שעות היום. וכשגוף מפסיק להשתנות, הוא מתחיל להסתגל, וזה לא תמיד לטובתנו.
סדנת ההרגלים הקטנים היא סדנה חדשנית, יישומית וחוויתית בת 75 דקות, שפיתחתי עבור עובדים בעולם העבודה היושבנית ומטרתה לנצח את נזקי הישיבה הממושכת ולהעניק לעובדים מיומנות חדשה וארגז כלים פרקטי להפחתת נזקי הישיבה הממושכת, כלים שמשתלבים באופן טבעי במהלך יום העבודה, בלי לעצור את העבודה ובלי לפגוע בשגרת העבודה.
זה הקישור לסדנה שלי שמועברת לחברות וארגונים יושבניים ותביא לשיפור משמעותי בקרב העובדים: ליותר פרודוקטיביות והישגים, שיפור בריכוז ובתפקוד, פחות כאבים ועייפות ויותר אנרגיה ופוקוס. כשהעובדים פרודוקטיביים יותר, הארגון פרודוקטיבי יותר:
